דף נלווה

רמי בר חמא שואל את רב חסדא האם דם שניתז על בגד שכבר טמא טעון כיבוס. רב הונא בריה דרב יהושע מסביר כי השאלה תלויה האם אין צורך בכיבוס רק כאשר הטומאה והפסול באים בזה אחר זה, או גם כאשר הם באים בבת אחת. רב חסדא מקשר את הסוגיה למחלוקת בין רבי אלעזר וחכמים בדין מי חטאת שנטמאו, לפי פירושו של אביי. כדי לבאר את הבנת אביי, הגמרא מציגה מחלוקת רחבה יותר בין רבה, אביי ורבא על נושא ומהות המחלוקת בין רבי אלעזר לחכמים.

ברייתא מלמדת שרק דם הראוי להזאה טעון כיבוס, ולא דם שכבר נפסל. רבי עקיבא פוסק שדם שהיה לו שעת כושר ואחר כך נפסל טעון כיבוס, ואילו רבי שמעון סובר שבכל מקרה דם פסול אינו טעון כיבוס.

המשנה קובעת שדם שניתז מצוואר הבהמה, או מן הקרן או מן היסוד של המזבח, אינו טעון כיבוס, וכן דם שנשפך על הרצפה ונאסף – אינו טעון כיבוס, מפני שרק דם שנתקבל בכלי והראוי להזאה טעון כיבוס. שתי ברייתות מובאות להראות כיצד נלמדים דינים אלו מן הפסוקים שבתורה. הגמרא מוסיפה ומבארת שדרישת "ראוי להזאה" באה למעט מקרים שבהם התקבל פחות מן השיעור הנדרש בכל כלי. רבא מסביר שעיקרון זה נלמד מדרשה על הפסוק בויקרא ד:ו. לאחר שרבא מביא כמה דרשות על מילות שונות בפסוק זה, הגמרא מנתחת אותן זו מול זו – מדוע כל אחת נצרכה – וגם מול מקורות אחרים.

המשנה ממשיכה בדין דם שניתז על העור: קודם הפשט – אינו טעון כיבוס, לאחר הפשט – טעון כיבוס. רבי אלעזר מגביל את הכיבוס למקום הדם בלבד, ורק כאשר החומר ראוי לקבל טומאה. ברייתא מרחיבה את חובת הכיבוס גם לבגדים, לשק ולעור, ומפרטת שחובת הכיבוס, שבירת כלי חרס, ומריקה ושטיפה בכלי נחושת – כולם צריכים להיעשות במקום קדוש. הכיבוס הוא חומרה ייחודית לחטאת לעומת שאר קדשי קדשים.